זמן הוא המותרות הגדול ביותר שלנו ,נצרו כל שנייה...ברייטלינג
This is the unofficial Israeli Breitling website
It is not commercial and purely informational website and it is not affilated to Breitling
 All Breitling models and trademarks are internationally registered © BREITLING SA
תעצרו, אני רוצה לרדת! / זיו קורן
חודש שלם הסתובבתי בעיר וסיפרתי בגאווה איך אני עומד לטוס עם הצוות האירובטי של ברייטלינג, הצוות האזרחי היחיד בעולם שטס במטוסי סילון עם ביצועי מטוסי קרב. אפילו פיתחתי דיבור של אחד שכוחות ג'י לא מרגשים אותו. אלא שבארוחת הערב בלוצרן, לילה לפני הטיסה, כשישבתי לתדרוך הקצר לפני היום הגדול, נפל לי האסימון: יש פער מסוים בין מה שאני משדר לבין מה שאני מרגיש

למחרת בבוקר הגענו לשדה התעופה, שנראה כמו פס המראה בתוך גלויה תלת־ממדית. היום התחיל במפגן אווירי מטורף של הצוות הצרפתי במטוסי ה־L39 אלבטרוס המפורסמים, כשאיתן עולה איתם כבק סיטר (במושב האחורי) ונותן לטייס שכבר עשה 2,500 מופעים אירובטיים תחושה שהוא בטסט ראשון. מרוב לופים ורולים עצמתי עיניים, ואז נזכרתי שבשלב זה אני עדיין על הקרקע. אלוף (מיל') בן־אליהו ירד מהג'ט כאילו עשה את זה בכל בוקר במשך 30 שנה. במחשבה שנייה, זה באמת מה שהוא עשה

עוד לא התאוששתי מהטיסה שטרם עליתי עליה, וכבר ניגשת עלמת חן שוויצרית ואומרת שהיא "מבינה שהגנרל ואני חייבים לטוס בכל הכלים היום". לפני שאני מוצא איך אומרים "הרהורי חרטה" אני כבר ישוב במטוס אירובטי קל, כשהטייס האיטלקי יושב במפתיע דווקא מאחוריי. זה מגניב במיוחד, כי למעט העובדה שאין לי סטיק, ואם נתעלם לרגע מהעובדה שיושב מאחוריי אלוף עולם, לשבריר שנייה יכולתי לדמיין שאני עצמי מטיס את המטוס. אני אפילו מצליח להגניב מבט לנוף שהוא באמת עוצר נשימה, עד שאני שומע באוזנייה "now we rrrroll left" עם רררייש מתגלגלת של איטלקי. ואז באמת נעצרה לי הנשימה. אחרי הלופ השני אפילו התחלתי ליהנות מזה. מזל שהוא ישב מאחוריי ולא יכול היה לראות איזה פרצופים אני עושה


היום ממשיך ובינתיים אני עושה קולות של מאוד עסוק בלצלם על הקרקע. מיותר לציין שבזמן הזה איתן כבר עלה על כל מה שיש לו מנוע וכנפיים, וגם הספיק לצנוח. בארוחת הצהריים אני פוזל לו לצלחת ומחפש אם יש שם סלט אומץ או רוטב פאסון, ולראשונה אני מפנים שההילה סביב הטייסים אכן מוצדקת

אני לא יודע של מי היה הרעיון הדבילי שאיתן ואני נעלה על שני מטוסי סטירמן כשאנחנו קשורים לכנף העליונה שלהם במוט אנכי עם רצועת קשירה במותניים. זה נראה אפילו יותר הזוי ממה שזה נשמע. אפילו הטייס קצת ריחם עלי והציע לי לצלם ממושב המטוס במקום לעמוד על הכנף, אבל לצערי הגעתי לנקודת האל־חזור כשראיתי את איתן נקשר בהנאה לכנף. כבר בהמראה אני מבין את גודל הקטסטרופה, אבל שני דברים ניחמו אותי: הניסיון שלי במכות רוח מרכיבה באופנוע והעובדה שהסטירמן הזקן לא יכול להגיע למהירות גבוהה מדי. לא יודע איך הגעתי להנחה המופרכת הזאת, כי עד מהרה התברר לי כמה שטויות אני מדבר. עוד לפני שנותקו הגלגלים ממסלול ההמראה הלחיים שלי כבר התנפנפו ברוח כמו אוזניים של דמבו. הרגשתי שאני חייב להחזיק במשהו, אבל לא היה סביבי כלום. כשאני מסתכל למטה, בין כפות הרגליים הרופסות שלי, אני רואה את הפרופלור. מה אגיד לכם, כבר לא אכפת לי ליפול - אבל להיטחן במדחף נראה לי קצת אכזרי

המטוס של איתן דבוק אלי משמאל. אחרי שהסדרתי נשימה אני מחליט לאזור אומץ ולסובב את הראש אט אט כדי לראות מה עושה הגנרל. אני קולט את המנוול הזה עומד עם ידיים פשוקות לצדדים, ממש כמו לאונרדו דיקפריו ב"טיטאניק", עם חיוך של הנאה מרוח לו על הפנים. רציתי לחייך אליו בחזרה, אבל פחדתי שהרוח תקרע לי את הלסתות. בשלב הזה אפשר לתפוס את הלחיים שלי מאחורי הראש עם מקל כביסה, כמו אוזניים של כלב תחש

את המצלמה אני מחזיק כל כך חזק, שאני חושש שהיא שינתה צורה, במיוחד בכיסי האוויר, בכל פעם שנראה לי שאני מתקרב לפרופלור עוד קצת. יש קטעים בחיים שאתה מוצא את עצמך בסיטואציה הזויה ואתה שואל את עצמך "איך הגעתי למצב הזה". באופן ביזארי אני שואל את עצמי את השאלה הזאת לעיתים קרובות מדי.
ברגע שנחתנו לקחו אותי ישר לגולת הכותרת של היום: "טיסה במבנה עם הצוות של מטוסי האלבטרוס". מה שנקרא, הרגע שלו חיכינו, או אולי הרגע שלו לא חיכינו. האמת, בשנייה  שהתיישבתי על כיסא המפלט ומעלי חופה - כבר לא היה אכפת לי כלום. פסגת הפחד כבר מאחוריי. גם ב־5.5 ג'י, עם כל הלופים והרולים, אמנם צרחתי קצת כשטסנו הפוך והייתי על סף
אובדן הכרה כמה פעמים מחוסר אספקת דם למוח, אבל כל זה היה אושר מזוקק. נהניתי מהיום הזה בצורה שמילים לא יכולות לתאר, אבל אולי התמונות כן




בתמונות זיו קורן עם איתן בן אליהו בטיסה של ברייטלינג סרטון הסיטה של זיו קורן על מטוס הסילון של ברייטלינג